15.8: שידור מודרניות וזהות לאומית

מטרות למידה

בסוף פרק זה, תוכל:

• זהה דרכים בהן ממשלות וארגוני פיתוח משתמשים במדיה משודרת.
• צורות פירוט של מודרניות המועברות על ידי מדיה משודרת בהקשרים לא מערביים.
• הסבר את המשמעות התרבותית של אופרת סבון.
• תאר את הקשר בין מדיה משודרת לזהויות וחוויות דתיות.

מדיה משודרת היא, כמובן, לא תמיד כלים עממיים לביטוי ופיתוח קהילתי. אפילו מחוץ לתחום המסחרי, צורות רדיו וטלוויזיה מופקות על ידי ארגוני פיתוח וממשלות מדינה כדי להתמודד עם יעדי פיתוח ספציפיים, מודל מלמעלה למטה יותר של שידור קהילתי. לאורך שנות השמונים בוצע ברפובליקה הדומיניקנית פרויקט רדיו להעברת חינוך בסיסי על ידי הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי. הפרויקט נועד להגיע לתלמידי בתי ספר המתגוררים באזורים הרריים ומבודדים במדינה. ילדים התאספו סביב מכשירי רדיו במרכזים קהילתיים והאזינו לשיעורים בנושא קריאה, מתמטיקה, מדעים והיסטוריה. התלמידים קיבלו דפי עבודה וספרים להשלמת הרצאות הרדיו. שמונים ושניים מרכזי למידה קהילתיים הוקמו עד 1982. עם הזמן, קבוצות קהילתיות מקומיות והממשלה הדומיניקנית תרמו מימון להמשך הפרויקט. תוכניות דומות לשימוש ברדיו לחינוך בסיסי הוקמו במדינות אחרות, כולל מקסיקו וקניה.

בדומה לרדיו, טווח ההגעה הרחב של הטלוויזיה מעבר לקהלים קרוא וכתוב הפך אותה לשימושית כאמצעי חינוך, במיוחד עבור תלמידים חסרי גישה לבתי ספר קונבנציונליים. ברוב המדינות מחוץ למערב אירופה וארצות הברית, אמצעי התקשורת המשודרים פותחו בתחילה על ידי המדינה מכיוון שלעתים קרובות לא חסרה לאליטות המקומיות את הבירה להפעלת תחנות רדיו וטלוויזיה. בשנות השישים, מדינות אפריקה העצמאיות החדשות השתמשו בתאגידי השידור הממלכתיים שהוקמו לאחרונה כדי לאחד אוכלוסיות מגוונות ורחוקות כקהל מאוחד למסרים ויוזמות לאומיות.

במחקר שלה, חוקרת התקשורת קרלה הית '(1996) מראה כיצד תוכניות טלוויזיה לילדים בגאנה משמשות אמצעי לטיפוח תרבות לאומית מודרנית מובהקת החובקת חדשנות ושינוי תוך שמירה על בסיס ערכי התרבות הגאניים. עבור תוכנית אחת, על ידי האש, גויסו תלמידי בית ספר גאנה לביצוע סיפורי עם גאנאיים, ודנו כיצד ניתן ליישם את המסרים המוסריים שלהם על החיים הגאנים העכשוויים. על רקע המתאר כפר כפרי, ילדים בחליפות פשוטות ובגדי דפוס אפריקני פתחו את המופע בשירים וריקודים, ואחר כך עסקו בברכות, בדיחות וחידות עם שני מספרי הסיפורים הבוגרים. כמספר סיפורים סיפר סיפור, הילדים ביצעו סצינות מסוימות והעירו על נושאי הסיפור בהפסקות מוזיקליות. לאחר הסיפור נקראו ילדים לדקלם את הלקחים המוסריים שלמדו. בדרך זו זומנו סיפורים מסורתיים לדון בסוגיות עכשוויות כמו שחיתות, סכסוכים פוליטיים ועבריינות נוער. הית 'טוען שתוכניות כאלה מקדמות צורה ייחודית של אזרחות מודרנית המושרשת במוסר ובחוכמה המקומית.

האנתרופולוגית לילה אבו-לוגוד (2002) מדגימה באופן דומה כיצד האליטות השתמשו בדרמות טלוויזיה כדי לטפח את האידיאל של האזרח המודרני המוסרי בקרב נשים, נוער ואנשים כפריים במצרים. דרמה סדרתית אחת, לילות הילמיה, התמקדה בחייהם של קבוצת דמויות מהשכונה המסורתית של הילמיה בקהיר. המופע ממחיש את מזלם ואת מערכות היחסים שלהם משנות הארבעים, כאשר מצרים נשלטה על ידי המלך פארוק והבריטים, עד לתגובה המצרית למלחמת המפרץ בראשות ארה"ב בשנת 1990. במקום להתמקד אך ורק ברצונות אישיים, ניסיונות ובגידות, כפי שעושות אופרות סבון אמריקאיות, חייהם החברתיים של דמויות לילות הילמיה היו משובצים באירועים היסטוריים ופוליטיים, מה שהופך את המופע לצורת פרשנות עוצמתית על חיי הלאום המצריים. מונע על ידי פרויקט ההתרוממות שלו, הנושא הכולל של המופע היה אחד של אחדות לאומית. דמויות מכל המעמדות הובלו שולל על ידי הפיתויים של מין, כסף וכוח, אך בהכרח הם באו לראות את טעויות דרכיהם, והעמידו את אהבת הארץ מעל לכל הרצונות האישיים. בראיון עם נשים שצפו בלילות הילמיה, גילה אבו-לוגוד כי אהבתן לתוכנית לא קשורה כלל למסרים המרוממים על אזרחות מצרית. למעשה, חלקם הזדהו מאוד עם הדמויות הנשיות הבעייתיות ביותר, שתכננו והתחברו במרדף אחר מין וכסף.

אופרת סבון היא פורמט פופולרי המיועד לקהל נשים באזורים רבים בעולם. בהודו בחנה האנתרופולוגית פורנימה מנקקר (1999) מספר סדרות טלוויזיה שהפיקה תחנת הטלוויזיה הממלכתית, Doordarshan, בשנות השמונים והתשעים. בניתוח הוליסטי מעוגל היטב, מנקקר בוחן ייצור, טקסט וקבלה, האחרון היבט המוזנח לעתים קרובות בלימודי מדיה. מנקקר ראיין את הכותבים, הבמאים והמפיקים של תוכניות אלה והכניס את התוכניות עצמן לניתוח טקסטואלי עדין. עם זאת, המיקוד שלה היה קבלת קהל. בין השאלות ששאלה היו כיצד נשים ממעמד הביניים ההודי ראו את התוכניות הללו, מה הגיון שלהן בתוכן וכיצד דנו בנושאים ובנושאים ויישמו אותן על חייהן. הטלוויזיה הממלכתית ההודית תמיד פעלה לטפח מושג אידיאלי של נשיות הודית, המוגדר במשתמע כהינדית, מעמד בינוני, צפון הודי וקסטה עליונה. הניתוח של מנקקר מתמקד בשתי דרמות אפיות הינדיות, המהבהרט (1989—1990) ו הרמאיאן (1987—1988). באמצעות דרמות אלה, הטלוויזיה הממלכתית בנתה את האידיאלים האלה לקהל המיועד של נשים הודיות. האפוסים הללו כוללים שני אידיאלים של נשיות: סיטה, שהיא צנועה, תואמת ומקריבה את עצמה, בניגוד לדראופאודי הזועם, שההימור הפוליטי של בעלה הפזיז מביא להשפלה הציבורית שלה. בראיונות עם מנקקר, נשים צופות דנו כיצד הן מזדהות עם כל דמות בדרכים שונות וביחס להקשרים שונים של חייהן. כשהתוכניות שודרו בעיצומה של הלאומיות ההינדית העולה בהודו, הן הפכו לאמצעי לקבוע צורות מורשת ומוסר הינדיות כמו גם זהויות מגדריות.

בעוד שבמערב, המודרניות קשורה בדרך כלל לרציונליות ולחילוניות, אנתרופולוגים תקשורתיים רבים חקרו כיצד רדיו וטלוויזיה מאפשרים ביטויים מודרניים מובהקים של אמונות וחוויות דתיות. אנתרופולוגית התקשורת Katrien Pype (2015) ערכה מחקר על דרמות טלוויזיה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, תוך התמקדות בחשיבותם של נושאים דתיים וצורות מעורבות רגשיות. בדרמה אחת, לב האדם, שתי נשים עירוניות מתוחכמות הופכות למכשפות כדי לפגוע ביריבותיהן הרומנטיות. כתוצאה מהטקסים הנסתרים שלהם, אחת הנשים מתעוורת, ומובילה אותה להתוודות על חטאיה בפני כומר אוונגליסטי. הכומר מעניק לה סליחה ומגרש את השדים מגופה. תיאורי הכישוף היו כה עוצמתיים עד שחלק מהצופים דיווחו כי הם מרגישים כאילו הם מכושפים בעצמם רק על ידי צפייה בתוכנית. הצופים פירשו את תגובותיהם הרגשיות כסימנים למשמעויות העמוקות יותר של התוכנית. לא רק בידור, דרמות טלוויזיה קונגו המובנות על ידי סיפורים כאלה על גאולה אוונגליסטית נחוות כפרקים במלחמה רוחנית מתמשכת בין רוח הקודש לשטן. אף על פי שהן בדיוניות, תוכניות טלוויזיה כאלה מתחברות לתפיסות עולמם של נוצרים אוונגליסטים באמצעות צינור התגובה הרגשית והגופנית.