5.10: קריאה- אמנות מיצב

Last updated
Save as PDF

Page ID: 210655

Lumen Learning
Lumen Learning

\( \newcommand{\vecs}[1]{\overset { \scriptstyle \rightharpoonup} {\mathbf{#1}} } \) \( \newcommand{\vecd}[1]{\overset{-\!-\!\rightharpoonup}{\vphantom{a}\smash {#1}}} \)\(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\)\(\newcommand{\AA}{\unicode[.8,0]{x212B}}\)

דן פלבין הוא אחד האמנים הראשונים שחקרו את אפשרויות האור כמדיום פיסולי. מאז שנות השישים שילבה עבודתו נורות פלורסנט בצבעים שונים ובסידורים שונים. יתר על כן, הוא מנצל את שטח הקיר עליו מוקרן האור, ממש מטשטש את הגבול בין פיסול מסורתי למדיום ההתקנה המורכב יותר.

אמנות המיצב משתמשת באובייקטים מרובים, לרוב ממדיומים שונים, ותופסת חללים שלמים. זה יכול להיות כללי או ספציפי לאתר. בגלל המורכבות היחסית שלהם, מיצבים יכולים להתייחס לרעיונות אסתטיים וסיפוריים בקנה מידה גדול יותר מאשר פיסול מסורתי. את בראשיתו ניתן לייחס לתנועת הדאדא, העולה לאחר מלחמת העולם הראשונה ואשר ביססה אסתטיקה חדשה על ידי אופייה הלא שגרתי והלעג לטעמים וסגנונות מבוססים. הפיסול ירד מהכן והחל להפוך חדרים שלמים ליצירות או לאמנות. מרזבאו של קורט שוויטרס, שהחל בשנת 1923, הופך את דירתו לחלל מופשט, קלסטרופובי, שהוא בבת אחת חלק מפיסול ואדריכלות. עם אמנות המיצב הצופה מוקף ויכול להפוך לחלק מהיצירה עצמה.

המיצב של האמנית הבריטית רחל ווייטריד סוללה משנת 2005 ממלא אולם תצוגה שלם ביציקות העשויות מקופסאות בגדלים שונים. בהופעה ראשונה נוף הררי מושלג שמנווט על ידי הצופה הוא למעשה הנהון ענק לרעיון הקופסאות ככלי זיכרון המתנשאים מעליהם ונערמים סביבם, סוחטים אותם לעבר מרכז החדר.

רייצ'ל ווייטריד, סוללה, 2005. מקור: ויקיפדיה, ברישיון באמצעות Creative Commons

איליה קבקוב מערבב יחד נרטיב של תעמולה פוליטית, הומור וקיום ארצי במיצב שלו האיש שטס לחלל מדירתו משנת 1984. מה שאנו רואים הוא שרידי דירה קטנה מטויחת בכרזות מהתקופה הסובייטית, מיטה קטנה והקלע המאולתר שאדם משתמש בו כדי להימלט מעבודת הפרך של חייו בתוך המערכת. חור פעור בגג ונעליו על הרצפה הם עדות מספקת לכך שהוא הגיע לחלל.