10.1: מבוא

Last updated
Save as PDF

Page ID: 207236

\( \newcommand{\vecs}[1]{\overset { \scriptstyle \rightharpoonup} {\mathbf{#1}} } \) \( \newcommand{\vecd}[1]{\overset{-\!-\!\rightharpoonup}{\vphantom{a}\smash {#1}}} \)\(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\)\(\newcommand{\AA}{\unicode[.8,0]{x212B}}\)

תמונה זו היא של עיר עם עליות גבוהות ברקע ושכונת עוני בחזית.

איור 10.1 התפתחות כלכלית עכשווית עוקבת לעתים קרובות אחר דפוס דומה ברחבי העולם, המתואר בצורה הטובה ביותר כפער הולך וגובר בין בעלי שאין להם. (קרדיט: אלישיה ניידם/ויקימדיה Commons)

מתווה פרק

10.1 ריבוד וסיווג גלובלי

10.2 עושר ועוני עולמי

10.3 פרספקטיבות תיאורטיות על ריבוד גלובלי

קריסת כיכר ראנה בדאקה, בנגלדש, ב -24 באפריל 2013, שהרגה למעלה מ -1,100 בני אדם, הייתה תאונת מפעל הבגדים הקטלנית ביותר בהיסטוריה, וניתן היה למנוע אותה (ארגון העבודה הבינלאומי, משרד התקשורת 2014).

בנוסף למפעלי בגדים המעסיקים כ -5,000 עובדים, הבניין הכיל בנק, דירות, מתקני טיפול בילדים ומגוון חנויות. רבים מהם נסגרו יום לפני המפולת, כאשר התגלו סדקים בקירות המבנה. כאשר חלק מעובדי הבגדים סירבו להיכנס לבניין, איימו עליהם באובדן שכר של חודש. רובן היו נשים צעירות, בנות עשרים ומטה. בדרך כלל הם עבדו יותר משלוש עשרה שעות ביום, עם יומיים חופש בכל חודש. עבור עבודה זו הם לקחו הביתה בין שתים עשרה לעשרים ושניים סנט לשעה, או 10.56 עד 12.48 דולר לשבוע. ללא שכר זה, רובם לא היו יכולים להאכיל את ילדיהם. לעומת זאת, שכר המינימום הפדרלי בארה"ב הוא 7.25 דולר לשעה, והעובדים מקבלים שכר בתעריפי זמן וחצי עבור עבודה העולה על ארבעים שעות בשבוע.

32 אחוז מהבגדים המיוצרים בבניין רנא פלאזה שהתמוטט נועדו לחנויות בארה"ב, קנדה ואירופה. ג'ינס Walmart נעשו בקומה החמישית. בגדים למקום הילדים הופקו גם בבניין. לאחר מכן, Walmart ו- The Children's Place התחייבו מיליון דולר ו -450,000 דולר (בהתאמה) לקרן הנאמנות רנא פלאזה, אך חמש עשרה חברות אחרות עם בגדים המיוצרים בבניין בחרו שלא לעשות זאת (המכון לעבודה גלובלית וזכויות אדם 2014).

בזמן שאתם קוראים את הפרק הזה, חשבו על המערכת הגלובלית המאפשרת לחברות אמריקאיות למיקור חוץ את הייצור שלהן למדינות פריפריה, בהן נשים וילדים רבים עובדים בתנאים שחלקם מאפיינים כעבודת עבדים. האם לאנשים בארצות הברית יש אחריות כלפי עובדים זרים? האם תאגידים אמריקאים צריכים להיות אחראים למה שקורה לעובדי מפעל הבגדים שמייצרים את בגדיהם? מה אתה יכול לעשות כצרכן כדי לעזור לעובדים כאלה?