עם זאת, ישנם מקרים בהם אופי המשטח בוודאי הוביל לשימושים מסוימים, מעבר לעניין משיכות עט/מכחול מעוגלות שכבר טופלו לעיל. למספר אותיות בתסריטים יווניים ואטרוסקיים שונים יש אלמנטים מעוגלים; בחלקם הם במובן מסוים משניים, בטא ורו (В,) יכולים להיות בעלי לולאות מעוגלות, ובחלק מהתסריטים גמא ודלתא (Γ ו- Δ) יכולים להיות גם קטעים מעוגלים משמעותיים. אבל בכל אלה אנו מוצאים חלופות זוויתיות בשימוש קבוע, ועד היום לא זיהיתי שום דפוסים המתעוררים, לא מקומית או באמצעי תקשורת שונים, אלא הייתי רוצה לערוך סקירה מלאה יותר. עם זאת, תחת אותה כותרת, אנו יכולים לציין אופנה לשימוש בחלקים מעגליים מרובעים של אותיות שבהם מעורבים יותר מחצי עיגול-תטא, אומיקרון, פי, אומגה-על ברונזה ואבן, במיוחד באזורים מסוימים של הפלופונסוס. פוליקלייטוס משתמש בצורות כאלה בחתימותיו על בסיסי פסל (איור 15; אבל זו כנראה לא הסיבה לכך שוארו (בפליניוס, היסטוריה טבעית, xxxiv 56) מתאר את פסליו כ"ארבעה ריבועים "!). על משטחים קשים כאלה רישום האותיות המעגליות לבש שלוש צורות עיקריות, מעבר לזה של לעשות כמיטב יכולתו עם נהיגת אזמל: הפיכת העקומה לקווים ישרים, שימוש בנקודות בודדות כדי להרכיב את העקומה, או שימוש בצורה כלשהי של אגרוף או מצפן, האחרון משאיר לעתים קרובות נקודה מרכזית (איור 16). 3 כאן אנו יכולים לפחות להבחין כי שימושים כאלה הם במקרה הטוב נדירים ביותר באותיות המצוירות של כתובות אגרטלים יווניות; אינני מכיר אף אחד, אך עומד לתקן.
הבה נחזור לסיגמה - או לסימן שלוש או ארבע פעימות שעושה חובה עבור הסיבילנט העיקרי בפוליס או יוטה יווניים רבים במיעוט. כבר ציינו שיכול להיות לו פרופיל מתעקל, לא משנה מה המדיום. אני רק מזכיר עוד כמה מקרים, שבהם למעשה זה הסיבילנט שמוצג כל כך והוא של שלוש פעימות. הוא משמש באופן קבוע בטקסטים הכתובים באבן ומתכת של רגיון בדרום איטליה (איור 17), אך נדיר יותר במקומות אחרים - כאן מקרה מוזר ביותר (המוזיאון הבריטי GR 1888.6-1.421; איור 18), חריג שמוכיח את הכלל אם היה אי פעם אחד - בין 2500 הגרפיטי מנאוקראטיס. מה שדיברתי עליו קודם ביחס להתפתחויות מאוחרות יותר במאה הרביעית לפני הספירה הוא בעל אופי אחר: מה שמכונה סיגמא המשוגעת, ובן דודו אפסילון המטורף, נובע בבירור מכתיבת המכחול המהירה של הסיגמה בעלת ארבע פעימות שהפכה לסימן הסיבילנטי הפשוט העיקרי באלפבית היווני בסוף המאה ה -5. אנו יכולים לראות כמה רמזים לשינוי זה בכמה כתובות מצוירות על lekythoi קרקע לבנה בעליית הגג של אמצע אותה מאה, עם מזעור של 'לב' האות (Immerwahr 1990:158, S14; איור 19). כאן רלוונטי לציין כי אין יורש ברור ומיידי לסט הזה, ורק קודמו אפשרי אחד, טקסט יוצא דופן באמת: בין מטמון לוחות החימר האפויים שנמצאו בהריסות פרספוליס בתקשורת העתיקה המכונה לוחות ביצור, יש אחד שנכתב ביוונית (איור 20) והתאריך חייב להיות אי שם בסביבות 500 לפני הספירה - אין לנו צורך לדון בנושא הקרוב יותר כאן (לואיס 1977:12—13, נ.). זהו הערה קצרה של תשלום כמות יין, והסיגמה מופיעה בשתי הצורות, ארבע בר, ועל משטח מתעקל למדי, בצורה מטורפת ברורה. זה אכן מוזר שאינו מוסבר בקלות, כפי שמציין לואיס; האם זו יכולה להיות דוגמה אחת ששרדה למה שאולי הייתה צורה בשימוש נרחב בתקשורת מתכלה, במדיה?
בדרך של הערות לסיום, אנו יכולים להבחין באופן כללי באימוץ איטי מאוד של צורות 'קורסיביות' בכתיבה לא פורמלית בתקופה הקלאסית, עם דוגמאות מזדמנות אך מפוזרות מאוד של אותיות כאלה במובנה הרחב ביותר בתקופות קודמות. נראה הגיוני לטעון שהתסריטים הפורמליים של הפולס היווני במאות ה -5 וה -4 לפני הספירה עשויים לשמש בלם לשינוי כזה, כאשר מערכת הסטואיצ'דון היא אולי היעילה ביותר מבין מכשירים כאלה. יחד עם זאת ראוי להסתכל על היבטים אחרים של התרבות החומרית העכשווית כדי לראות אם צורות דומות של מה שאנו מכנים שמרנות ניכרות שם. זה נושא כל כך גדול שצריך להיות סלקטיבי וכל כך זהיר בהסקת מסקנות גורפות מדי. סטודנטים מודרניים של העולם העתיק אולי מסתכלים מקרוב מדי על שינוי וחדשנות, ומשקיפים על שמרנות כזו. זה מוזכר בתדירות הגבוהה ביותר, הייתי מציע, בהקשר של היכרויות; 'סוג כזה הוא לאורך זמן ואסור לנו ללחוץ על הראייה' אינו משפט נדיר, אם כי אולי לא כל כך בשימוש בתקופה שיש לנו בבדיקה, כאשר בהחלט השינוי האמנותי המשיך במהירות.
אולם שני תחומים בהם ניתן לראות שמרנות הם דת ומסחר. אמנם ברור כי כתות הפוליס הגדולות אכן נהנו מהתפתחויות חדשות, במיוחד במונומנטליות של הסביבה האדריכלית, אך ברמה צנועה יותר נטען כי הגידול בכמויות הטרקוטות הקטנות מתוצרת עובש במקדשים רבים בתקופה הקלאסית משקף דאגה ליציבות, לא לשינוי, בכת ובטקסים הנלווים לה (פון הסברג 2007). במה שנראה ברמה שונה לחלוטין אנו עשויים לציין את הקשר, או חוסר הקשר, בין צורות אגרטל והתאמתן לערימה על סיפון הספינה, כלומר שיתוף פעולה 'פרוגרסיבי' בין פוטר לסוחר. זה נושא שזקוק לתשומת לב רבה יותר ממה שניתן לתת כאן, אבל אני רק מציין שני היבטים שאפשר לשקול מנוגדים לאינטואיטיביים. צורות אמפורות האחסון או ההובלה מגיבות מעט לדרישות לאריזה קלה עד, במונחים גולמיים, המאה השלישית לפני הספירה (Johnston 1984). סוג אחד, ממנדה (איור 21), למרבה הפלא כזה שמוזכר על ידי דמוסטנס בנאום בית משפט הכולל משלוחים, מקבל צורות 'אסתטיות' עוד יותר במאה ה -4. כאן אפשר לומר שהוא משקף את המגמה בהתפתחות הצורה בכלי דמוי אדום בעליית הגג, למה שאפשר לכנות ערכים ויקטוריאניים, עם גבעולים דקים יותר ויותר וחישוקים שבירים; עם זאת, המכתש המאוחר בעל הדמות האדומה מיוצא באופן נרחב מאוד, מספרד לים השחור. אפשר לטעון חריגים, למשל כוס קסטולו המוצקה של המאה החמישית לפני הספירה, אך גם לזכור את הקיליקס הגבעולי האלגנטי, בייצור המוני כמעט מ - 550 עד המאה ה -4 לפני הספירה (שפטון 1996; איור 22). לא רק הובלה, אלא ריהוט כבשן מושפע (ראו את תומכי הכבשן המורכבים ביותר הנדרשים, ועשויים, לירי טוב יותר של מקבילות דרום איטלקיות של סירים מאוחרים יותר בעליית הגג במטאפונטו [Cracolici 2003]).
בכתיבה ישנם מתחים דומים בין חששות אסתטיים למעשיות, והם מקבלים פתרונות מעורבים באופן דומה. שרבוט לא פורמלי על חרס, של כ. 475—450 לפני הספירה מהאגורה באתונה מדגים זאת בצורה נפלאה (לאנג 1976: C21; איור 23), עם שרטוט שרוט של טקסט אבן רשמי, שלם עם רשת לכיתוב והכותרת המזמינה את האלים, אם כי שאר הטקסט תואם הרבה יותר שמות מצוירים עכשוויים על סירים. או שאפשר לצטט (איור 24) את השימוש באותיות מונומנטליות באמת, מסוג לפידרי, בכמה טקסטים קרמיים, שבהם נמצאים אחרת גודל קטן יותר וכתב מהיר יותר בדרך כלל, כל מה שאני חושב הקדשות לאלוהויות (ג'ונסטון 1997:109—111; אנו יכולים להוסיף לרשימה שלי שפורסמה שם דוגמאות נהדרות שלא פורסמו על אמפורות פנאתניות המוקדשות במקדש אתנה בקמירוס ברודוס).
אני מסיים בטקסט אבן כדי להדגים היבט אחרון שיש לו השלכות על הנושא שלנו. זהו 'אובייקט מדבר', אם כי למעשה דוגמה נגדית אך מעניינת. מצבה של כ. 540 לפני הספירה, עם טקסט כתוב כך שהוא עולה מהאדמה, כאילו המתים מדברים (ג'פרי 1990: pl. 73, 1); לעתים קרובות מאוד אכן הכתובות אכן מתייחסות לסטלה בגוף ראשון, ואנו מוצאים את השימוש נפוץ מאוד בעולם היווני והאטרוסקי מהמאה השביעית. אולם כאן, באופן סוטה למדי הקורא הלא ידוע של הטקסט הוא בגוף ראשון "כואב לי להסתכל על מצבתם של אוטוקליידים צעירים" (איור 25). ההשפעה החומרית של המילים העולות מהקרקע הולכת לאיבוד באופן בלתי מוסבר.
מגוון רחב של טקסטים קשורים המציעים שמות, אך בעלי אופי סתמי יותר הם תוויות הזיהוי שהציירים ולפעמים חותכי אבני חן וכדומה שמים על הסצנות המחושבות שלהם. מההתחלה, בסביבות 700 לפני הספירה על עדויות נוכחיות, ציירים ניסו בכל הזדמנות אפשרית להתחיל את התווית קרוב ככל האפשר לראש הדמות הרלוונטית, כאילו הוא מדבר בשמם. ציינתי קודם לכן כי ניתן למצוא משהו המתקרב לסיגמה הנלווית על כתובות מצוירות על סירים מאמצע המאה ה -5, אך הם מופעים נדירים ומבודדים בתוך קבוצה אשר ראוי לציון בהיבט אחר שרובם חולקים, בכך שהם משקפים את האסתטיקה החדשה של סגנון הסטויצ'דון בריבוע, עם תוויות הקשורות לעתים קרובות יותר למשטח מאשר לדמויות, ויש רמזים לכך ששימוש כזה עשוי להיות נגזר מקיר או פאנל בקנה מידה גדול ציור (איור 19).
לסיכום אנו עשויים לראות בהתפתחות התסריט בתקופה הקלאסית הזנחה דומה של טכנולוגיה 'טהורה' כמו בתחומים אחרים בחיי היומיום, בניגוד לקלט האינטלקטואלי המדהים לאפיסטמולוגיה ולאמנויות, כפי שהיינו מכנים אותם, לא פחות במילים שנכתבו בתסריטים לכאורה עדיין שמרניים. העובדה שרבות מהמילים הללו נאמרו בפומבי בסביבה תיאטרלית בסיסית במקצת, לפני עליית התיאטרון המונומנטלי במאה ה -4, היא דוגמה נוספת לעמדות חברתיות כאלה.
3 אני מציין כאן דוגמה לכך שיש חשיבות למשטח למלגה המודרנית: אלה הדוגלים בתאריך מוקדם להעברת האלף-בית מהלבנט לעולם היווני (ראו ג'פרי 1990:426—427 לסקירה כללית) טענו כי האומיקרון היווני עם נקודה מרכזית הוא הד ברור של העין השמית, 'העין', שאיבדה את הקשתית המנוקדת עד האלף הראשון לפני הספירה. הם כמובן לא דבר כזה; כל האומיקרונים המוקדמים, למיטב ידיעתי, מסתדרים גם בלעדיו.
