Skip to main content
Global

10.3: גיחות מוקדמות יותר

  • Page ID
    210093
  • \( \newcommand{\vecs}[1]{\overset { \scriptstyle \rightharpoonup} {\mathbf{#1}} } \) \( \newcommand{\vecd}[1]{\overset{-\!-\!\rightharpoonup}{\vphantom{a}\smash {#1}}} \)\(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\)\(\newcommand{\AA}{\unicode[.8,0]{x212B}}\)

    כאן יש לנו התנגשות כרונולוגית מביכה בנוגע לנושא הקורסיביות בין הפניות הספרותיות לטקסטים השמורים, הכוללת את התקופה ג. 350 עד 300 לפני הספירה. יש אם כי חלקם אפילו מוקדמים יותר, אם ספורדיים, מעוררים. אחד לומד הרבה מסופרים שעשו, או חושבים שהם עשו 'טעויות' - וזה לא המקום להיכנס לשאלה הקוצנית של הגדרת אורתוגרפיה; יש מקום לעבודת דוקטורט בנושא אם רק ארכיאולוג-אפיגרף קלאסי ייקח על עצמו משימה כל כך בנאלית. ראשית, אני חוזר על נקודה שהעליתי בנוגע לטקסט הרבה יותר מוקדם (ג'ונסטון וג'ונס 1978:104—105), על אמפורה אתונאית או עליית גג של 625—600 לפנה"ס המוצגת במוזיאון הבריטי (איור 7) - שם חותך הגרפיטו של הבעלים החל לחתוך, נכון, אומיקרון, אך סיים אותו כסיגמא, שלמעשה היה אמור להיות המכתב הבא; הוא התבלבל, אלא רק בגלל שהוא יכול לטעות בקשת מעוגלת כראש סיגמא. אפשר היה לאחל למקרה כזה בטקסט הארוך המוקדם ביותר מתקופת הברזל הים תיכונית, "כוס נסטור" הקרמיקה שנדונה הרבה מפיתקוסאי של ג. 720 לפנה"ס (ג'פרי 1990: pl. 47, 1; איור 8); אבל זה לא ממש קורה - אומיקרון בשורה הראשונה מתוקן לאפסילון בצורה קצת מכוערת, ובשורה השנייה נו מושמט הוא יותר הוכנס בזריזות ממש מתחת למקומו הנכון ואפסילון נחתך למחצה לפני שהכתובת הבינה המכתב צריך להיות אלפא; אבל לפחות כל זה מדגים דאגה למה שנתפס כדיוק.

    כאן אנו חוזרים למקורות הכתיבה האלפביתית היוונית; מכל סיבה שהיא ובכל תקופה מדויקת בסביבות 900—800 לפני הספירה, כמה דוברי יוונית ביצעו גיאומטריה של האלף-בית השמי, והתאימו את הזוויות המזדמנות במקצת של הסימנים השמיים לייצוגים החזותיים מעשה ידי אדם על חפצי אמנות השוררים בעולם היווני העכשווי - דפוסים הכוללים קווים ישרים, באופן קבוע ב 90o או 45o, ומעגלים-הסגנון הגיאומטרי. היכן שהסגנון המסוים הזה היה החלש ביותר, בכרתים, שם עיצובים ציוריים שופעים וממציאים היו נפוצים מספיק, אנו מוצאים את ההתאמות החלשות ביותר של צורות האותיות השמיות. לדוגמה, כרתים היא אחד האזורים ששומרים על חלק מהמורכבות של היוד השמי ביוטה שלו - בניגוד לרוב השאר המאמצים באומץ שבץ אנכי פשוט. יוטה מתולתלת כזו נמצאת בגרפיטו מהמאה השביעית על סיר מקנוסוס (ג'ונסטון 1996), למשל. לעומת זאת, באי תרה, התלוי בבירור בכרתים בגלל האלף-בית שלו, היוטה מופיעה לא רק בטקסטים מצוירים - באופן המדהים ביותר 'בית בובות' (ג'פרי 1990:470, A ו- pl. 79) והדוגמה שלא פורסמה לשמו של המנוח שצוירה למרגלות אמפורת שמן אתנית דומה המשמשת כסמן קבר, שניהם ג. 600 לפני הספירה. חשוב גם לציין דוגמאות המתרחשות בגרפיטי חצוב בסלע. מדי פעם על אלה אנו מוצאים את אותן אותיות העשויות משייכות מתעקלות או ישרות, או אכן אותיות בודדות המשתמשות בשתיהן, באותו טקסט (למשל Inglese 2008:469, 473; איור 9).

    צורה זו של שימוש מעורב נמשכת. קווים מתעקלים נחתכים על אבן, ועל סירים משתמשים בקווים ישרים בטקסטים מצוירים, עם מעט דפוס שימוש מסוים שאני יכול לראות. המסגרת הכוללת, לעומת זאת, נשארת תמיד קבוצת הסימנים הגיאומטרית של תקופת המוצא, כפי שצוין בתחילת הפסקה הקודמת.