התנהגות סמלית מגולמת בוויסות היחסים החברתיים באמצעות שימוש בכתיבה מינואית על משטחים חומריים שונים. מחקר זה הראה כי אופני התצוגה של שני התסריטים המינואים הלכו בדרכים שונות. ניכר כי כיתובים, כה פופולריים באמנות המזרח הקרוב, כנראה מעולם לא שימשו באמנות המינואית. הצגת התסריט ההירוגליפי המפותח של תקופת MM IIB הוכתבה בעיקר על ידי פרקטיקה מנהלית סטנדרטית. הארגון המרחבי של שלטי התסריט על פני החותמות הפריזמטיות התלת-ארבע-צדדיות איפשר לאחרונים לתפקד כמכשירים היררכיים, שיכולים להשלים או אפילו להחליף כתיבה על ידי יצירת רשמים על מסמכי חימר. בהתבסס על עדויות קיימות, איננו יכולים לקבוע אם השלטים ה'דקורטיביים 'החצובים על חותמות הירוגליפיות ייצגו כתיבה התואמת את השפה המדוברת. ויזואליזציות לא מילוליות בוודאי היו מכריעות יותר למחשבה עבור המינואים מכפי שאנו מסוגלים להבין כיום, כפי שמוצג במיוחד בדוגמה של חותמות 'קבוצת כתבי המלאכים'. ברצוני להציע בהיסוס שהסימנים הציוריים הבודדים המופיעים עליהם לראשונה הובנו כקודים סמסיוגרפיים. קודים אלה נבעו ככל הנראה מהשימוש הסמלי במכשירי חותם מינואים לפחות מהתקופה הקדומה המאוחרת. במהלך המעבר לתקופה הפרוטופלטית, הסמליות המושאלת של כלבי הים הזומורפיים או האנתרופומורפיים ואלה שנזכרים בקמיעות עשויה לנבוע ממניפולציה מתוחכמת של צורות תצוגה ואידיאולוגיה מצריות קשורות (ראו למשל Baines 2004).
שילובו של התסריט המוקדם ביותר ('תסריט המלאכים') בחותמות תלת מימדיות והאינטראקציה שלו עם הדימוי אולי טיפחו עוד יותר את האופי הציורי של הסימנים ההירוגליפיים. החותמות המוקדמות ביותר הנושאות את 'נוסחת המלאכים' הסטנדרטית נועדו אולי להקרין מסר של שימוש מוגבל ולגלם מושגים חדשים של בעלות בקרב נושאי חותמות משותפות ללא רישום. לפיכך, ייתכן שהם שיקפו קיבוץ נפרד בתוך קהילת המלאכים. בין אם הם סימלו את הקשר של אליטות ספציפיות עם אלמנט על טבעי ובין אם לאו, כפי שהוצע על ידי סבוניאס (1995:133), ניהול משאב סמלי כמו כתיבה בהחלט היה מאפיין מרכזי בתחרות חברתית. יתר על כן, הסטנדרטיזציה של צורת החותמות הפריזמטיות הכתובות בתוך המסורת הגליפטית הפרוטופלאטית MM II שלאחר מכן מצביעה על הקמת קבוצות חברתיות ו/או מוסדות עם קודי תקשורת ספציפיים בתקופה זו. האישור של רשמים מבודדים של חותמות הירוגליפיות MM II במכלולים האדמיניסטרטיביים של איה וזאקרוס (CHIC: 30) תומך בהשערה כי ייתכן שחלק מהחותמות הללו תפקדו כמכשירים סמליים תורשתיים, גם לאחר שהתסריט ההירוגליפי חדל לשמש.
במהלך התקופה הניאופלאטית, אנשים וקבוצות בעלי מעמד חברתי משתנה ניגשו לייצור לינארי A ולשימוש במשטחים הכתובים בדרכים שונות, מה שמאפשר לנו לברר כיצד האחרון השפיע על אופן העברת הידע ונתפס. בהתבסס על הראיות הקיימות, לינארית A לא הועסקה במונומנטים של תצוגה ציבורית, כפי שהיה במקרה של הירוגליפים מצריים. אם היה צורך להעביר נרטיבים סטנדרטיים למספר אנשים בו זמנית, יש להשתמש במנגנונים אחרים. חפצים ניידים שנרשמו ב- Linear A ועשויים מחומרים שונים הוזמנו מסיבות שונות. התמקדות אנליטית ביישור ובכיווניות סייעה להסיק מסקנות לגבי "הביוגרפיה התרבותית" (Kopytoff 1986) של חפצי אמנות כתובים בקנה מידה קטן מחומרים יקרים, כגון סיכות שיער מכסף או זהב וטבעת Mavrospelio הזהב. נראה כי חפצים אלה שימשו בתחילה תפקיד בלעדי לבעליהם בחיים, ולאחר מכן נקברו עם המנוח על מנת לשרת אותו/אותה להלן. אם הם אכן הופקו על ידי אומנים קרוא וכתוב, הם יכולים לשקף גם השתתפות בקבוצה חברתית מסוימת עם גישה למשאבים סמליים, כמו סודות המטלורגיה והכתיבה. הסרת הסיכות מהמחזור באמצעות שקיעתם בתוך קבורות עילית הייתה אולי מנגנון לשמירה על האסוציאציות הבלעדיות שלהן.
שימוש טקסי ב- Linear A מתועד מעל לכל ספק על ידי הכתובות הנוסחתיות על כלי ניוד אבן ניאופלטיאליים. שולחנות החיבה הגדולים הכתובים ממקדשים חוץ-עירוניים שימשו ככל הנראה להצעה פולחנית בהקשר של צריכת מזון ושתייה. יחד עם זאת, ייתכן שהם שימשו אמצעי תצוגה בולטת על ידי הבוחרים. האפשרות שכמה כתובות הכילו שמות אישיים מעידה על כך שהבוחרים התכוונו להפגין נדיבות תחרותית על ידי הכרזת הקשר שלהם עם המסירות. כוונה זו ניכרת יותר במקרה של הגרסאות הממוזערות של הצבעות עם כתובות בעלות אופי מיקרוגרפי. אני מציע שמיניאטורות אלה הופקו במטרה לפנות לקבוצה יזומה של משתתפים בטקסים, שדבקו בקוד ערך מסוים. כתוצאה מכך, הם עשויים אפילו לקבל טענות לגיטימיות על השתתפות אישית בפרקטיקה הדתית.
אחרון חביב, התפקיד שמילא היקף הכתיבה בהטלת סמכות צריך להיות בליבה של גישת תרגול חומרי. על בסיס הניתוח שלנו, ניתן להצביע על כך שהאופי המיקרוגרפי של הכתובות הכפיל את המשמעות הסמלית של חפצי פולחן או יוקרה קטנים. במקרים של אירועי תצוגה, כגון פעילויות פולחן במקדשים או טקסי תצהיר קבורה, ידע שכתיבה קיימת, משמעותית ובלעדית כנראה היה חשוב יותר עבור הסוכנים החברתיים מאשר התוכן הספציפי של הכתובת (ראו Baines 2004:152). בהקשר אחר, המערה הקדושה בארקלוכורי, אגירת שני הצירים הכפולים המיניאטוריים, הכתובים, הייתה יכולה להיות גם מעשה סמלי וגם דרך אידיאלית 'לאחסן' מתכות יקרות באופן סמלי.
