הקטגוריות המתוארות בפרק זה ומסוכמות בטבלה 3 נועדו לסייע לחקור את ההשלכות של אופן השימוש בכתיבה בלבנט מתקופת הברונזה, ויש לראותן כמרמזות ולא סופיות. למעשה הכתיבה תפקדה לעתים קרובות ביותר מהקשר אחד, וכך ניתן היה לראות בכתובת בעלות דרך לזהות את התורם של חפץ כאשר הוא שימש כמנחה הצבעה, או קמיע שהגן על אדם בחיים יכול להיות נלקח לקבר כדי להרחיב את ההגנה הזו למוות. באופן דומה חפצי אמנות רשומים יכולים להשתייך למספר בעלים, עם שינויים בהקשר ומשמעות כתוצאה מכך לאורך חיי האובייקט.
עובדה בולטת אחת לגבי הנתונים היא כמה אתרים הניבו דוגמאות למספר סקריפטים במגוון חומרים וטכניקות, במקרים מסוימים גם כאשר גודל המדגם בפועל קטן מאוד. נראה כי מדובר בתופעה של תקופת הברונזה המאוחרת, כאשר הערים הקוסמופוליטיות ביותר במפה הכנענית מבחינה זו הן בית שאן ולכיש. שניהם חלקו את מכלול התסריטים המצריים (הירוגליפים, הירוגליפים רהוטים והיראטיים) ואת נוכחותם של כתב יתדות ופרוטו-כנעני (בעוד שלא התגלה שום כתב יתדות בלכיש עצמו, ידוע כי אתר זה הוא המקור לחלק מהתכתבויות עמארנה, גורן ואח '. 2004:289; מילארד 1999:318, איור 2). לכיש היה גם ביתה של דוגמה נדירה לכתב אגאי, שנחשב קשור ליניארית A, שנחתכה לכתפו של כלי עשוי אבן גיר מקומית (Finkelberg et al. 2004:1631).
למרות מגוון התסריטים הקיימים באתרים רבים, קשה לקבוע אם סופרים בודדים היו בקיאים בכתיבת מספר שפות. אחת הדרכים להדגים זאת תהיה באמצעות נוכחות של אובייקטים בודדים עם סקריפטים מרובים. דוגמאות ממשיות לתרגול מסוג זה הן נדירות ביותר. על פניו העליון חותם הירוגליפי מצרי (Horowitz et al. 2006:107—108, מגידו 5). בפן העליון מוטבע פקק חרס מצרי (ככל הנראה חרפושית), והתרשם בצדדים בכתב יתדות, שם אישי מצרי ויחידת קיבולת שומרית (Horowitz et al. 2006:107 — 108, מגידו 5). זה עשוי להצביע על סופר מצרי בעל הכשרה בכתב יתדות, תרחיש הגיוני לאזור המייצג ממשק בין שתי טכנולוגיות הכתיבה. עם זאת, יש לציין כי האלמנט ההירוגליפי של האובייקט הופק על ידי חותם, וכך אין הוכחה ממשית לכך שהסופר במקרה זה הצליח לעבד גם הירוגליפים וגם כתב יתדות, או אכן, אפילו לקרוא את הראשון. דוגמה נוספת שצוטטה קודם לכן הייתה חותם גליל עם אלמנטים כיתוניים והירוגליפיים בעיצוב (Teissier 1996:110, חתול 226). במקרה זה, יש עוד פחות הוכחה לאומן המכיר את שתי השפות, שכן לשימוש בתסריט כאלמנט דקורטיבי יש השלכות שונות מאוד בהשוואה לתסריט המיועד לקריאה, והעיבוד הלא מדויק של רבים מהסימנים מצביע על חוסר הבנה של משמעותם.
למעשה נראה שרוב צורות התסריט שימשו בסביבות נפרדות. כתב יתדות, למשל, היה בעיקר תסריט אדמיניסטרטיבי שאומץ לתקשורת דיפלומטית, ובדרך כלל נעשה בו שימוש רק בתוך מה שנראה כקהילה קטנה מאוד וסגורה במידה רבה של סופרים מקצועיים (Gianto 1999:127). זה כנראה מסביר את הפורמליות החזקה באופן שבו התסריט נוטה להתבצע, ללא קשר לחומר השטח המעורב. נראה כי Hieratic שימש בעיקר באתרים במישור דרום השרון ובנגב; לרוב הדוגמאות יש שימוש בווטיבי או פולחני, עם טקסט משפטי אפשרי אחד וסימון בדיקה (Goldwasser 1984: pl. 7.2; Wimmer 2007), ונראה שכולם פעלו במסגרת הממשל המצרי באזור. טקסטים מסוג זה היו משמשים במסגרות שהפכו אותם לנגישים לרוב האוכלוסייה, ולכן אין זה מפתיע שהייתה להם השפעה כה מועטה על התרבות והשיטות החומריות הכנעניות באופן כללי.
חריג אפשרי אחד למגמה זו ניתן לראות בהירוגליפים מצריים. לאלה יש את הנראות החזקה ביותר של כל התסריטים, בעיקר בשל השימוש בהם במגוון תכשיטים אישיים וקמיעות, והתפשטותם של כמה אלמנטים בתסריט זה לאמנות דקורטיבית עכשווית. שימושים אישיים אלה בכתיבה מקבילים לאלה הרשמיים או השלטוניים יותר, ומציבים את הסצנה לשינוי משמעות ושימוש בסוג שאיננו רואים המתרחשים במקומות אחרים. נראה כי סימנים שאומצו לרפרטואר הכנעני בחרפושית ובסדנאות אחרות לא הועברו יחד עם מנגנונים שיאפשרו להכשיר משתמשים חדשים ב'דרך הנכונה' של השימוש בהם. ואכן, האופי הציורי של השלטים הותיר את המשתמשים חופשיים להקצות משמעויות חדשות ולהשתמש בהן בדרכים שיוצרי התסריט מעולם לא התכוונו להן (Goldwasser 2006:126, 131, 134, 151). ככזה, סימנים אלה איבדו את יכולתם להקליט דיבור ושפה מצרית. גולדווסר מסיק כי ההקשר הבלתי פורמלי בו נעשה שימוש כעת בסימנים אלה, ועצם היעדר הכשרת סופרים פורמלית הוא שסלל את הדרך להתפתחות יישומי תסריט חדשים ולהמצאת האלף-בית (Goldwasser 2006:152—153). מעניין שבעוד משא ומתן מחדש על המשמעויות של סימנים בודדים, נראה כי האובייקטים שעליהם הופיעו סימנים אלה לא עברו את אותה רמת טרנספורמציה, ולכן העיצוב הכולל של קמיע החרפושית שמר על קשרים חזקים עם עמיתיו המצרים.
תקופת הברזל I, 1150—1000 לפני הספירה, ראתה נפילה הדרגתית של הראות והשימוש בכל התסריטים שנמצאו בעבר בדרום הלבנט. עם זאת, נראה כי המסורות הכמותיות וההירוגליפים/ההיראטיות סבלו הכי הרבה, שכן המערכות הניהוליות העירוניות שתמכו בהכשרה טכנית נפלו לאי סדר והרשתות הבינלאומיות שסיפקו חלק ניכר מהרציונל לשימוש בהן התמוססו. מרכזים מרכזיים רבים ננטשו או ירדו, כאשר אוכלוסיות עירוניות עברו לקהילות כפר קטנות יותר, בעוד שהמצרים סגרו בסופו של דבר את מעוזיהם הלבנטיים כליל. דו"ח ונאמון, שנדון קודם לכן ונחשב שנקבע בתקופה זו, מצביע על המשך קיומה של הכתיבה בלבנון, שם נראה כי הייתה המשכיות תרבותית ועירונית חזקה יותר בתקופה זו. אך במקומות אחרים בכנען, עדויות ארכיאולוגיות לשימוש בכתב יתדות, הירוגליפים מצריים והיראטיים, מצביעות על כך שתסריטים אלה הפכו לא רלוונטיים יותר ויותר לפעילויות בתוך כנען עצמה. לעומת זאת, האלפבית הפרוטו-כנעני שככל הנראה היה היקפי לפעילות הליבה הפך להיות מוערך יותר בנוף הגיאופוליטי החדש שהוגדר מחדש של הלבנט מתקופת הברזל. זה יכול להיות בגלל שהם היו קשורים פחות רשמית למטרות רשמיות ולסקריפטוריה, באופן מסורתי שימשו בהקשר פרטי יותר לציון רכוש אישי והצעות. השימוש ברשימת שלטים מפושטת מאוד שהייתה פחות מסובכת מבחינה ויזואלית ובלתי נשכחת יותר מכתב יתדות אולי גם סייעה להתפשטותה בקרב הקהילה הרחבה והפכה אותה פחות חשופה לשינויים חברתיים וכלכליים. בסופו של דבר נגישות זו היא שהובילה לכך שזנים משתנים של כתיבה זו כמו פיניקית ועברית הפכו לכלי חשוב לשימוש המדינות החדשות המתעוררות באזור.
