Skip to main content
Global

5.10: מתאמים של טכניקה, חומר ותסריט

  • Page ID
    210076
  • \( \newcommand{\vecs}[1]{\overset { \scriptstyle \rightharpoonup} {\mathbf{#1}} } \) \( \newcommand{\vecd}[1]{\overset{-\!-\!\rightharpoonup}{\vphantom{a}\smash {#1}}} \)\(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \(\newcommand{\id}{\mathrm{id}}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\) \( \newcommand{\kernel}{\mathrm{null}\,}\) \( \newcommand{\range}{\mathrm{range}\,}\) \( \newcommand{\RealPart}{\mathrm{Re}}\) \( \newcommand{\ImaginaryPart}{\mathrm{Im}}\) \( \newcommand{\Argument}{\mathrm{Arg}}\) \( \newcommand{\norm}[1]{\| #1 \|}\) \( \newcommand{\inner}[2]{\langle #1, #2 \rangle}\) \( \newcommand{\Span}{\mathrm{span}}\)\(\newcommand{\AA}{\unicode[.8,0]{x212B}}\)

    בהקשרים רבים של שימוש, נראה שיש מתאם כלשהו בין המאפיינים של חומרים שונים לבין האופן שבו הכתיבה הוחלה עליהם; עם זאת, אימון מלאכה וסופרים, העדפה תרבותית בשימוש בכלים ותועלת עשויים להיות גם גורמים בבחירת טכניקת הכתיבה (איורים 13—14). היישום המסורתי והנפוץ ביותר של תסריטים בכתב יתדות ואלפביתי, לא משנה מה השפה, היה להרשים אותה לחימר לח באמצעות חרט המסוגל לייצר סימנים בצורת טריז (למשל איור 6). ככזה, היה צורך להוסיף אותו במהלך ייצור חפץ. במקרים רבים, האובייקט נוצר אך ורק כמשטח לכתיבה וכך היה בלתי נפרד ממנו. עם זאת, כתב יתדות ואלפביתי הוחל גם על משטחי אבן ועל קרמיקה לאחר שהחימר התקשה או נורה. הטכניקה הפכה אז לאחת החתכים. במקרה של חותם גליל וכתובות כלי אבן השלטים נחתכו בקפידה כדי לחקות את צורת הטריז האופיינית של הגרסה המתרשמת, למרות שכלים שונים היו בשימוש והחומר אינו מתאים באופן טבעי לאפקט מסוג זה, דבר המצביע על כך שהתסריט עצמו נשא עמו ציפיות חזותיות מסוימות, לא משנה מה המדיום. רק מדי פעם מתעלמים מוסכמה זו, כפי שניתן לראות על סכין ברונזה מנחל תבור, שם לשלטים האלפביתיים יש ראש משולש יותר, הדומה לכתובות על חפצי מתכת באוגרית (הורוביץ ואח '2006:163, נ '3; יון 2006, 171, חתול 63). דוגמה נוספת היא הכתובת שלאחר הירי על כד מחצור, שם נטש הכותב את האותיות בצורת טריז של כתב הכתב האכדי שלהם להשפעה פשוטה ולינארית (Horowitz et al. 2006:65—66, חצור 1).

    בסקריפטים אחרים, הקישורים בין חומר, כלי כתיבה וטופס סימן נראים עקביים יותר. Hieratic היה כתב רהוט, והוא מיושם בעיקר באמצעות מה שמניחים שהוא עט קנה ודיו על משטחי קרמיקה (איור 9). יש דוגמה אחת להוספת כתובת היראטית לכלי קרמיקה לפני הירי, על ידי גרירת כלי מחודד או חרט דרך החימר הלח (Maeir et al. 2004: איור 6). ההבדל עשוי בהחלט להיות בהקשר, כאשר עיקר הטקסטים מתווספים על ידי אנשים מחוץ לסדנת הקדרות. זה עשוי בתורו לשקף מידה חזקה יותר של הפרדה בין בעלי מלאכה לבעלי הכשרה לסופרים. אולם במקרה של הירוגליפים, שתי הקבוצות בוודאי עבדו בשיתוף פעולה הדוק בייצור חפצים כגון פיסול מונומנטלי, רכיבים אדריכליים, חרפושיות וכלי אבן, כאשר שיטת הכתובת העיקרית הייתה באמצעות טכניקות חיתוך שונות (למשל איור 7 ב — ג), או כלי פיינס, שבהם הסופר היה צריך לעבוד עם תבניות וזיגוגים (איור 7 א). בהזדמנויות אחרות ניתן היה לספק את הטקסטים לסדנאות מוכנות, כמו כאשר השתמשו בחותמות קרטוש כדי להרשים כלי קרמיקה לפני הירי (איור 3). לבסוף, סופרים פרוטו-כנעניים, כמו אלה המשתמשים בתסריטים כתובים או ציוריים אחרים, נוטים לצייר את השלטים שלהם ביד חופשית במקום להחיל רשמים דבוקים. כלי מחודד נגרר דרך חימר לפני ירי כלי, או חותך את פני השטח לאחר מכן, או צבע או דיו מוחל, ככל הנראה באמצעות מברשת (איור 4). רק במקרה אחד התרשמה כתובת, ואז נראה כי הדבר נעשה באמצעות חותמת מגולפת, בדומה לנוהג המצרי (Sass 1988: איור 271). טכניקת הכתיבה היחידה שמוצאת חן בכל התסריטים באזור היא זו של חתך, שכן ניתן ליישם אותה על פני מגוון רחב של חומרים שונים ולעשות אותה בכל מקום, תוך שימוש בכלים שאינם צריכים להיות ספציפיים לסופר. השימוש בו עשוי להראות את הרצון לשנות אובייקטים קיימים על ידי הוספת טקסטים במועד מאוחר יותר, וצורך בהגדרות גמישות בהן ניתן לעשות זאת.