תרגול הוא נושא רעיוני נוסף העומד בבסיס המחקרים בכרך זה. גישות תיאורטיות לתרגול (למשל בורדייה 1977; פוקו 1979; גידנס 1979; 1984) הובאו לידי ביטוי בחקר הנתונים הארכיאולוגיים במשך יותר משלושה עשורים (למשל דוד וקרמר 2001; דוברס 2000). הדאגה הדומיננטית בקרב מחקרים אלה הייתה בטכנולוגיה ותרשימים של חדשנות, שינוי והמשכיות. דגש מיוחד הושם על הסוכנות, הזהות והגוף, אך בהתאם לחלוקות המשמעת המסורתיות, הכתיבה הושמטה במידה רבה משיח זה. ההכרה שנוצרת מנקודת מבט של פרקטיקה חומרית - כי פעולת הכתיבה ומוצריה החומריים הם טכנולוגיים ביסודם - גורמת לכך שעל הארכיאולוגים ללמוד את סימני הכתובת באותו אופן שבו נבדקים סוגים ליטיים, קרמיים או סוגים אחרים של נתונים.
בדומה לניתוחים של סוגי נתונים ארכיאולוגיים אלה (Schlanger 1996; Tite 2008), יוצא כי מסגרות הסבר שפותחו למחקרים על יצירת סימנים צריכות לשלב גם תיאוריות של תרגול. מושג "קהילות התרגול" של אטיין ונגר, בדגש על למידה והשתתפות ואיחוד (1998:58—62), מציע דרכים לחקר הכתיבה ברמות הפרקטיקה האישית והקולקטיבית כאחד. פרקטיקות מאושרות, או לא, בהתאם להצטברות של השתתפות פרטנית. איחוד בחיי היומיום עשוי להישאר מופשט בביטויו, כמו הנוהג לקחת הפסקת תה בזמן שנקבע או ללחוץ ידיים בפגישה, אך איחוד מחדש מעצב גם חוויה ומשמעות בדרכים מתמשכות יותר מבחינה חומרית. טכנולוגיות המחשב וההדפסה המשמשות לייצור כרך זה מהוות את אופי הכתיבה ומחזירות השקפה מסוימת עליה באופן מהותי, בניגוד לרבים משיטות הכתיבה הנדונות בתרומות עצמן. הרעיון של "קהילות פרקטיקה" נשען על הרעיון של אנתוני גידנס של "מבנה" - המשא ומתן על היחסים בין סוכנות אינדיבידואלית למבנים חברתיים באמצעות תרגול ממוקם. מושג זה של סוכנות כפי שהוא מורכב על ידי המבנה החברתי ומהווה אותו מבטיח מסגרת להבנת פרקטיקה שאינה אינדיבידואלית יתר ולא הכללה יתר (ראה גרדנר 2004:2—4 עם למשל בארט 2001:149; הודר 2000:25).
בעוד שמושג סוכנות המוגדר ביחס למבנה החברתי יכול להיות פורה להסבר כיצד אנשים בוחרים לפעול ולהשתתף (או לא) בתרבויות כתיבה (ראו Piquette 2013), התיאוריה הארכיאולוגית מצוידת היטב גם לספק מסגרות הסבר חדשות להתייחסות לכתיבה בהקשר של תרגול גופני. כיוון אחד שבו העיסוק בתרגול החומרי מוביל אותנו הוא דאגה לחושים, שבאמצעותם בני האדם חווים את העולם החומרי. הקשת הרחבה יותר של החוויה החושית האנושית של חומריות העבר נחקרה בתוך הארכיאולוגיה מאז תחילת שנות התשעים והפכה בולטת יותר בשנים האחרונות (Fahlander and Kjellström 2010; Skeates 2010), אם כי בדאגה מוגבלת לכתיבת העבר. הופעתם של לימודי תרבות חזותית בסוף שנות השמונים כמשמעת משלה, וגם תחום לימודי הדימוי (מיטשל 2002:178), מייצגת מהלך חשוב לטיפול בדימויים ובחומריות שלה מנקודת מבט רב-חושית יותר (ג'יי 2002:88; למרות ההטיה החזותית המשתמעת בשמה), אך גם כאן הכתיבה הושבתה. אולי נדרשת תובנה מסוימת מדוע מחסומים מסוימים נמשכים לעבודה על פני כמה גבולות משמעתיים. Marquard Smith (2008:1—2) עושה תצפית מעניינת ביחס לפרסום בדיסציפלינה שלו, לימודי תרבות חזותית, המקבילה לניסיון שלנו בהבאת כרך זה לעיתונות. מקובל להיתקל בספרים רבים עם 'חזותית' ו'תרבות 'בכותרת בספריות אוניברסיטאיות, חנויות ספרים או מוכרי ספרים מקוונים, אך היכן שהם נגנזים או כיצד הם מסווגים אחרת נע באופן נרחב. מתולדות האמנות, אסתטיקה ואנתרופולוגיה לתיאוריה ביקורתית או סוציולוגיה, איש אינו בטוח היכן לשים תרבות חזותית או היכן למצוא אותה. נראה כי הכרך הנוכחי מציג חידה מסווגת דומה (ובכך קשיים שיווקיים על פי מוציא לאור אחד אליו ניגשנו). האתגר האונטולוגי שמציג הרעיון של כתיבה כאובייקט, ואובייקט המוטמע בתוך הספקטרום המלא של החוויה החושית האנושית, מציג פרדוקס מעניין. אם אתה עוצר כדי לסקור את סביבתו, התרבות הגרפית מכל הסוגים מוטמעת בבירור בעולם החומרי. בימינו אנו מתמודדים בקלות עם שזירת הכתיבה וסוגי התמונות הנלווים בחיי היום יום. בין אם אנו בודקים הודעות טקסט בטלפון, מדפדפים במגזין, מלקקים בול, נאבקים לפרוש עיתון באוטובוס צפוף, או קוראים את הטקסט הזה ממש כחלק מנייר או ספר אלקטרוני, קל לראות כיצד ההקשרים החומריים והחוויות החושיות הללו מעבר לוויזואלי חשובים לפרקטיקות ומשמעויות הקשורות לכתיבה. עם זאת, כל עוד איננו מצליחים לפתח תשתית אפיסטמולוגית התומכת בחקירת מורכבויות אלה, איננו יכולים לפתח הבנה של הרשתות הרחבות יותר שהיוו משמעות כתובה בעבר או להעריך כראוי את משמעותה התרבותית. כמו כן, המחשבה הארכיאולוגית על תהליכי קבלת החלטות, בחירה וכוונה עומדת לתרום גם למחקר על בחירת חומרי הכתיבה, ולבחירות שאנשים עברו עברו כיצד לכתוב, לקרוא, להציג או לעסוק בדרך אחרת במשטחים כתובים.
עם זאת אנו מבינים פרקטיקה חומרית באופן כללי, בכל מקרה נתון עלינו לשאול הן מי היו המתרגלים והן כיצד התאמנו. כאן אנו נתקלים במערך אחר של מונחים בעייתיים - אוריינות, קריאה וכתיבה - עליהם יש ספרות מהותית. במחקרים בעלי אוריינטציה לשונית יותר המוקדשים לנושא האוריינות יש דגש חזק על 'קריאה' ו'כתיבה ', המובנים מאוד במונחים של ימינו (ראו סקירה כללית של קולינס וכתם 2003). ארכיאולוגים והיסטוריונים קדומים הקדישו זמן רב לדיון בהיקף האוריינות בכל חברה נתונה (בדרך כלל הם מתכוונים למספר האנשים שיכולים לקרוא ולכתוב, ולא למה שמצוין במונחים אלה; ראה, למשל, עבודתו המכוננת של האריס אוריינות עתיקה (האריס 1989) ותגובותיהם של מספר חוקרים אחרים (Beard et al. 1991). עם זאת, סוג הגישה שאומץ בכרך זה מחייב בחינה מחודשת של הגדרות הן של 'סופר' והן של 'קורא' וגם לשקול מגוון רחב יותר של מתרגלים ממה שניתן להקיף במונחים אלה, למשל האנשים שיצרו את החפצים, שאולי היו שונים מהאנשים שכתבו עליהם.
כשחושבים על 'סופרים' עלינו להיות מפורשים בשאלה האם אנו מתכוונים לאנשים שהחזיקו את העט, העט, המברשת או האזמל, או אלה שחיברו את המסר. אלה אולי היו אותם אנשים, אך באותה מידה אולי לא היו, במיוחד כאשר נעשה שימוש בחומרים שדרשו טכנולוגיות מורכבות ובעלי מלאכה מומחים. עלינו לשקול גם את תפקידם של אנשים שמזמינים כתובת שאולי בעצמם לא הצליחו לכתוב או לקרוא. לדוגמה, ייצור לוח ברונזה שיוצב במקום ציבורי, כידוע מהעולם הרומי, עשוי לכלול ארבעה סוגים שונים של יצרנים: חבר בממסד הפוליטי או הדתי להזמין את היצירה, ביורוקרט קרוא וכתוב להלחין את הטקסט, סמית ברונזה לעיצוב הלוח, וכנראה עובד ברונזה אחר לאיזמל את האותיות. מבין האנשים האלה, רק הביורוקרט היה צריך להיות קרוא וכתוב, במובן של הבנת תחושת הטקסט. האדם שהפיק את הכתיבה בפועל (שאפשר לחשוב שהוא סביר לתייג את 'הכותב') אולי העתיק אב טיפוס ולא היה לו הבנה מועטה של משמעות הטקסט. מורין קרול (2009:47) מזכירה דוגמה נהדרת לכך, כתובת הלוויה מאבן רומאית מאנאבה שקוראת hic iacet corpus pueri nominandi (כאן טמונה גופת הילד... הכנס שם): חותך האותיות לא הבחין שהוא נועד להכניס שם ספציפי!
קשה להגדיר 'קוראים' באותה מידה. אנו עשויים לזהות קוראים בעלי אוריינות מלאה (במובן המודרני), שיכולים להבין טקסטים לחלוטין; אנו עשויים לשקול גם את אלה שיכולים אולי לקרוא מעט, אך לא הצליחו לפענח טקסט בפירוט. יהיו אחרים שלא יכלו לקרוא כלל אך 'צרכו' כתיבה באמצעות ביצוע בעל פה על ידי אחרים. או אלה שאפילו לא עשו זאת אלא שצפו בטקסטים וידעו שהם חשובים בדרך כלשהי. ומי היו קוראי הכתובות הנסתרות (אלה בחלק הפנימי של קברים אטומים או אפילו מובנים בבנייה עצמה)? אם הצופים המיועדים היו אנשים מתים או יצורים על טבעיים, באיזה מובן הם היו 'קוראים'?